יום ראשון, 27 באפריל 2014

עדים דוממים



עדים דוממים


סיפורם של חפצים מאוספי יד ושם

מאת: חביבה פלד-כרמלי

הוצאת יד ושם

* * * * * *  
(272 עמודים, 148 ₪)

חפצים פשוטים הם עדים דוממים המנציחים סיפורי חיים שלמים. בספר עדים דוממים מוצגים הסיפורים שמאחורי החפצים, בניסיון לשמר ולהנציח את חייהם של בעליהם ואת נשמתם. החפצים הם בעיקרם יומיומיים ולכאורה חסרי חשיבות, ומבעדם מצטיירים האנשים עצמם, בעליהם של החפצים, שרבים מהם אינם עוד בין החיים. בשל הנסיבות המיוחדות של השואה, משמעותם של החפצים האישיים האלה מועצמת מעבר לערכם האישי-הפסיכולוגי וההיסטורי, שכן הם בבחינת עדים לדורות הבאים, המספרים בדממה על פיסות חיים שנקטעו ועל רסיסי זיכרונות המבקשים להישמר, וככאלה יש בהם כדי להאיר פינות אנושיות ייחודיות וחד-פעמיות, לתעדן ולהנציחן.

כך הוא ספר המתכונים שכתבו עובדות הכפייה במחנה רוונסבריק, שהועסקו במפעל של חברת "סימנס". האסירות התמודדו עם הרעב באמצעות שיחות על מאכלים ושחזור מתכונים, לא אחת גם פרי דמיונן. על גבי ניירות של חברת "סימנס", שאותם גנבו מהמפעל, הן כתבו מתכונים שנהגו להכין בבית, ואיגדו אותם לכלל ספר. ספר המתכונים הזה נשמר בידי אחת מניצולות מחנה רוונסבריק, אשר התקשרה אל מחלקת החפצים של המוזאון לתולדות השואה ביד ושם והודיעה: "יש לי ספר מתכונים שכתבתי במחנה רוונסבריק". זאת הייתה אחת מפניות רבות, בטלפון ובכתב, המגיעות ליד ושם מניצולי השואה או מקרוביהם, המבקשים או המתבקשים למסור למשמרת עולם פריט או חפץ שהגיע משם, מן התופת של תקופת השואה, לכאן  -אל החיים החדשים שנבנו במדינת ישראל.

במשך שנים רבות, מרבית ניצולי השואה לא היו מודעים למלוא ערכו הלאומי של החפץ המצוי ברשותם: מסרק, גזיר נייר, בובה, רישום או ערכת תפירה. לדידם היו החפצים חלק מדרכם האישית לשימור זיכרונם של בני משפחה שנרצחו ושל קהילה שחרבה. רק מקצת הניצולים פנו מיזמתם ליד ושם וביקשו למסור את הפריטים שבידיהם, מתוך רצון לשַׁכְּנם במקום מוגן שבו יספרו את סיפור השואה לדורות הבאים. כך, חנוכייה שהוצבה על אדן חלון של בית יהודי בגרמניה הנאצית, שעל גב תצלומה נכתב: "יהודה תחיה לעד", נהפכה לסמל של ניצחון רוח האדם.

צוות מחלקת החפצים של המוזאון ההיסטורי של יד ושם, בניהולה של חביבה פלדכרמלי, יזם פעולות איסוף ויצא לא אחת אל בתיהם של ניצולים, אל קרובי משפחתם של נספים ואף אל אתרי רצח וגטאות באירופה, במטרה לחפש פריטים אותנטיים, שרידים של הסבל האנושי, שהם בבחינת מצבה לנספים.  בתהליכי חיפוש מורכבים ומרתקים, הגיעו אל חפצים מְסַפְּרִים:
אל המסרק שסייע לבעליו להיאחז במשך כמה רגעים ביום בשגרת העבר של היגיינה אישית; אל הנעל הזעירה של התינוקת, שעל סולייתה נרשם תאריך רציחתה, עם מאות ילדים יהודים נוספים שנרצחו באותו יום; אל הבובה שנישאה בידיו של פעוט לאורך מסעו הטרגי, כסמל אהוב ומנחם של הבית החם שנעזב, אך גם, ללא ידיעת הילד, כמחבוא מאולתר לנכסיה הכספיים האחרונים של משפחתו.
היטיב לבטא זאת הכנר שלמה מינץ, שניגן בכינורו של מוטל'ה, נער שנרצח בשואה, וכך כתב" "כינור, זוהי נשמתו של אדם. אם לקחת את כינורו לקחת את נשמתו. הילד אבד, אך הכינור נשאר. אני בטוח שתשמרו היטב על נשמתו של ילד זה"
.
אוסף החפצים מונה כיום למעלה מ-27,000 פריטים שנאספו במשך השנים.

לפני שהספר ראה אור הלכה לעולמה המחברת חביבה פלדכרמלי, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן.
אויש


בין אתמול למחר

ספר שירים חדש: "בין אתמול למחר" מאת אלה חומוטובסקי



ספר השירים "בין אתמול למחר" מאת אלה חומוטובסקי, בהוצאת הספרים "אוריון", הוא ספר האוצר בקרבו גם מעין אוטוביוגרפיה, דיוקנאות ואירועים ראויים לציון בחייה,  כמו עלייתה לארץ.  השירים מסודרים לפי פרקים, בכל פרק מספר שירים. הפרקים כוללים שירים על מלאכת הכתיבה, על מהותו של שיר, שירי נוף וטבע, עונות השנה, שירים שחודרים פנימה אל תוך חיי הנפש. כלול בו פרק ובו שני שירים על חתולים, ופרק תמונות באלבום, שבו שירים על עצמה. השירים עוסקים גם בשתי מולדות – כשתי אמהות. כל אחת היא אוהבת וכואבת גם יחד. היא מרגישה ויודעת כי ישראל הוא ביתה, וזאת, ללא כל ספק, המולדת שלה, אך לעולם לא תוכל להתנתק מחבל הטבור הקושר אותה בחוטים הבלתי נראים אך החזקים למדי עם מולדתה הראשונה. מולדת שבה נולדה ובה חוותה את החוויות של שחר חייה: הילדות, הנעורים, הבגרות המוקדמת, הנישואים והולדת הבת הראשונה, והעיקר - ההחלטה לעזוב הכול וללכת לארץ אחרת, כדי להתחיל שם חיים חדשים.

אלה חומוטובסקי (43), אם ל- 3, תושבת ערד, גננת במקצועה, פסנתרנית, מדריכת פילאטיס, מספרת סיפורים לגיל רך. עלתה מאוקראינה לפני כ- 19 שנה. ספר השירים 'בין אתמול למחר' הוא ספרה הראשון.

אלה חומוטובסקי מספרת כי "הכתיבה באה תמיד כצורך לביטוי עצמי, מעין ניסיון להסביר לעצמי מה קורה בעולם המוסתר מעיני אחרים, בתוך הנפש. מתוך חקר עצמי את תהליכים, המתרחשים בעיקר בפנים בהשלכה למה שקורה בחוץ: נוף המשתנה, הזמן שרץ ולפעמים נעצר. כתיבה היא סוג של אמנות. האמנות לסוגיה תמיד משכה אותי אל עולמה. בהתרגשות רבה נעניתי כל פעם להזמנותיה, שהגיעו ברגעים שונים של חיי. כך יכולתי להכיר צד זה או אחר שלה ולמצוא את הנישה שלי, או לפחות לנסות לחפש.

"מגיל צעיר אהבתי לבקר בגלריית האמנות שבעיר מולדתי לבוב, אליה הביאה אותי בפעם הראשונה חברה טובה שלי. הייתי נכנסת לאולם ורואה תמונות גדולות ומרשימות מתנוססות על הקיר. נדמה היה לי שאיבדתי את עצמי שם, בתוך חדרים ומסדרונות, בתוך עולם שנקרא אמנות. איבדתי או גיליתי מחדש? פחדתי לנשום, לא ידעתי איך להתייחס לטרגדיות המתרחשות על הבדים ולרגשות הממלאים את לבי.  לא חשתי את רגליי, הלכתי מחדר לחדר כאילו מישהו הוביל אותי וידו הטובה והחמה החזיקה את ידי, כמו אמא האוחזת בידו של הילד שלה.

"ההיכרות העמוקה והארוכה ביותר בחיי הייתה ההיכרות עם מוזיקה – הסוג המעודן ואולי היחיד בין האמנויות החושף את עצמו בדרך המיוחדת והבלתי נראית: דרך צלילים, מקצבים ושתיקות.  אהבתי ולמדתי אותה. למדתי ואהבתי עוד יותר. שעות רבות, ימים, שנים. מגיל חמש למדתי לנגן בפסנתר – הייתה זו מתנה נהדרת שהעניקו לי הוריי. הפסנתר היה בעבורי חבר נאמן, לו יכולתי לספר סודות הכי כמוסים שלי, כל מה שהיה קשה לי לומר במילים. ואז באו המילים....

"את השיר הראשון כתבתי בכיתה א', בגיל שמונה, ואני זוכרת אותו בעל פה. אחרי זה היו המון שירים, שכתבתי בגיל ההתבגרות, בערך בגיל שש-עשרה. כתבתי גם יומן, הכול בשפה הרוסית. בעברית התחלתי לכתוב עם עלייתי לארץ.

"הייתי בת עשרים וארבע כשעליתי לארץ. מיד התאהבתי בשפה העברית, ובדרכי שלי העזתי גם לכתוב... השירים הראשונים היו ילדותיים, וכתבתי אותם בניסיון לברר לעצמי את משמעותן של המילים, את השפעתן, את המוזיקה החדשה של שפה חדשה. כך, בעזרת השירים הראשונים, קשרתי עם השפה העברית קשרים עמוקים של אהבה וכאב.

"האהבה הזאת הייתה עצומה כל-כך, עד שלא יכולתי שלא לנצל הזדמנות וללמוד את מה שחפצה נפשי יותר מכול. נרשמתי לחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון. קיבלתי את לימודיי במתנה – בתור עולה חדשה מברית המועצות והודות לגילי הצעיר. שלוש שנים נפלאות ביליתי בין כותלי האקדמיה באווירה נהדרת, בקרב האנשים שהשפיעו עליי ועל הכתיבה שלי – מרצים, סופרים, משוררים: אהרון אפלפלד, עמוס עוז, אורי ברנשטיין, יצחק בן-מרדכי, אילנה שחף, ניצה קרן ועוד.

"בעת לימודיי המשכתי לכתוב בשטף רב, גם שירה וגם פרוזה, כי פתאום הרגשתי חופש לכתוב. מה שלא העזתי לומר פעם בשפת אמי, יכולתי לומר כעת בחופשיות מסחררת – בעברית, השפה החדשה, שהפכה בשבילי לשפת האם השנייה. האומנם?

"היום אני אם לשלושה, וכגננת במקצועי אני מוקפת בילדים גם בעבודה. אני גרה בארץ שסבתא שלי וודאי חלמה להגיע אליה, בעיר המוקפת הרים ומדבר, בקצה העולם כמעט. ואני ממשיכה לכתוב. כשאני כותבת, אני מרגישה איך האושר ממלא אותי, איך הוא מחיה את כל כולי: את החושים ואת הרגשות. והמחשבה כבר הולכת, היא איננה כאן. אני מתרוממת מעל הכול. כתיבה היא אחת המתנות הנפלאות ביותר שקיבלתי בחיי. כתיבה היא כמו מסע קסום – אף פעם לא יודעים לאן באמת נגיע ומה נגלה; מה נמצא שם, מאחורי הדלת הסודית והחורקת, המובילה".

"את השירים, שבספר, כתבתי מאז שעליתי לארץ, חלקם בזמן לימודיי באוניברסיטה. לאחר מכן היו עשר שנים של שתיקה כמעט מוחלטת. שירים אחרים נכתבו בסדנת כתיבה אליה הצטרפתי, בספרייה עירונית בערד, מעין קבוצת תמיכה של נשים כותבות, בה קיבלתי המון פידבק על הכתיבה שלי. השירים לוקטו משנת 1997 ועד תהליך ההוצאה לאור 2013. ממשיכה לכתוב גם היום".

אלה חומוטובסקי מסכמת, כי היא ממשיכה לכתוב. יש לי גם סיפורים, שרציתי לצרף אותם לספר השירה, אך נראה לי שמתאים יותר להוציא אותם בספר נפרד".

בין אתמול למחר, שירים, מאת אלה חומוטובסקי, הוצאת הספרים אוריון, 72 עמודים, מחיר לצרכן 45 ש"ח, להשיג בחנויות הספרים, דרך חנות ההוצאה ברחוב סחרוב 19, קניון ערי החוף, ראשון לציון ובאתר ההוצאה www.orion-books.co.il



שירים מתוך "בין אתמול למחר" מאת אלה חומוטובסקי

אֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁירִים

אֲנִי כּוֹתֶבֶת שִׁירִים,
כְּדֵי לִשְׁכֹּחַ אֶת הַבְּדִידוּת.
"אֲנִי" בַּשִּׁירִים זֹאת לֹא "אֲנִי"
בַּמְּצִיאוּת.
"אֲנִי" בַּשִּׁירִים חַיָּה חַיִּים מִשֶּׁלִּי,
וַאֲנִי בַּמְּצִיאוּת –
אֵין לִי חַיִּים.
אֲנִי רַק תָּוִים
לְלֹא מוּזִיקָה.

חַפְּשׂוּ אֶת הַמּוּזִיקָה
בֵּין הַשּׁוּרוֹת הַקְּטוּעוֹת,
בְּתוֹךְ הַשְּׁתִיקוֹת.
שָׁם תִּמְצְאוּ תְּשׁוּבָה,   
אוּלַי.

13.06.1997

כָּל שִׁיר מַתְחִיל

כָּל שִׁיר מַתְחִיל מֵרֶגַע שֶׁל
שְׁתִיקָה.
מִתּוֹךְ דְּמָמָה זוֹעֵק תִּינוֹק אֶל הָעוֹלָם.
גַּם אַהֲבָה נוֹלֶדֶת
מֵהִתְפַּעֲלוּת שְׁקֵטָה -
שְׁנֵי מַבָּטִים, שִׂיחָה אִלֶּמֶת...

* * *

מֵרֶגַע שֶׁהַשִּׁיר נִכְתַּב
מִתּוֹךְ בִּטְנוֹ שֶׁל מְשׁוֹרֵר,
אֵינוֹ שַׁיָּךְ הוּא עוֹד
לִבְעָלָיו.
נוֹעַד הוּא לְהַנְשִׁים וּלְעוֹרֵר.

שׁוֹתֶקֶת
בְּרִיאָתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים,
לָכֵן הוּא צִפּוֹרִים שָׁלַח
לָשִׁיר,
לָכֵן
בְּפִיו שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר
נָתַן הוּא שִׁיר,
וְשַׁעֲרֵי לִבּוֹ
צִוָּה הוּא לְהַשְׁאִיר
פְּתוּחִים...
לִקְלֹט
הֵדֵי קוֹלוֹת
שֶׁל הַיְּקוּם
הַמִּתְנַגְּנִים בְּתוֹךְ תּוֹכוֹ,
שִׁירַת חָלִיל בּוֹדֵד
אֲשֶׁר צְלִילָיו הַנְּעִימִים
זוֹרְמִים רָחוֹק
רָחוֹק
רָחוֹק...

2008

אֲנִי נוֹגַעַת

אֲנִי נוֹגַעַת
בַּשְּׁתִיקָה שֶׁעוֹטֶפֶת אוֹתְךָ.
אֲנִי שׁוֹמַעַת
אֶת עֵינֶיךָ מְדַבְּרוֹת.
אֲנִי רוֹאָה
אֶת קוֹלְךָ הַקְּטִיפָתִי וְהָרַךְ.
אֲנִי מְדַבֶּרֶת
בְּיָדַי הַמְּחַפְּשׂוֹת
לִרְאוֹת
לִשְׁמֹעַ
לָגַעַת
בַּמֵּיתָרִים הָעֲמֻקִּים
שֶׁבְּלִבְּךָ.

יוני, 2007

כָּל מָה שֶׁאַתָּה

כָּל מָה שֶׁאַתָּה -
כָּל מָה שֶׁלִּבִּי
יָכוֹל לִכְלֹל:

פִּסַּת נִשְׁמָתְךָ.
אֵינִי עוֹד שׂוֹחָה
בְּיַמְּךָ הַגָּדוֹל.

עוֹמֶדֶת עַל חוֹף,
טוֹמֶנֶת רַגְלַי
בַּחוֹל הֶחָמִים
שֶׁל גַּעְגּוּעִים
הַצְּפוּנִים בְּתוֹכִי,
בּוֹכִים בִּמְקוֹמִי.

30.11.07

שְׁנֵי חַלּוֹנוֹת

פִּסַּת הַמִּדְבָּר בְּחַלּוֹנִי,
פְּסַנְתֵּר יָשָׁן
בַּחֲלוֹמִי.
יַלְדוּת
כְּתוּבָה עַל דַּף שֶׁל תָּוִים,
אֲטָבִים
עַל חַבְלֵי כְּבִיסָה.

אֶצְבְּעוֹתַי רוֹקְדוֹת
בֵּין שָׁחֹר לְלָבָן,
הַצְּלִילִים פּוֹתְחִים בְּשִׂיחָה
עִם הַגָּן,
הַמַּשְׁקִיף מֵחַלּוֹנִי
פָּתוּחַ לִרְוָחָה.

גַּן שֶׁיָּדַע גְּשָׁמִים רַבִּים,
גַּם אֲנִי בָּכִיתִי לוֹ לִפְעָמִים.

עֵץ הָאַגָּס וְעֵץ הַתַּפּוּחַ,
עֵץ הַמִּשְׁמֵשׁ, עֵץ הַשְּׁזִּיף
וְעֵץ הַדֻּבְדְּבָן,
שֶׁאֶת כֻּלָּם
שָׁתַל אֲבִי.

יָרֹק הַגָּן,
יָרֹק כְּמוֹ הַיָּם,
גַּעְגּוּעִים סְמוּיִים
לָאָרֶץ הַמֻּבְטַחַת.

17.07.2007


שְׁעַת אֶפֶס

זוּג אֶחָד
אֲנָשִׁים שְׁנַיִם
לְיַד זְגוּגִית הַחַלּוֹן
בָּאָבִיב הַקַּר
בִּשְׂדֵה הַתְּעוּפָה
בְּקִיֶב הָרְחוֹקָה.

בּוֹהִים וְסוֹפְרִים
רְגָעִים אַחֲרוֹנִים
שֶׁל הַחַיִּים הַשַּׁיָּכִים לֶעָבָר.

כָּל מָה שֶׁהָיָה,
כָּל מָה שֶׁלִּפְנֵי,
כָּל מָה שֶׁחָלַף מִזְּמַן,
עוֹד מְעַט יִתְאַפֵּס.
הֲרֵי זֶה בָּרוּר,
הֵם לֹא יָשׁוּבוּ לְכָאן.

הַיּוֹם,
מַבִּיטָה בְּחַלּוֹן בֵּיתִי
הַפּוֹנֶה לַמִּדְבָּר הָרָחָב,
אוֹמֶרֶת אֲנִי לְבִתִּי:
"כַּנִּרְאֶה
יִהְיֶה גָּשׁוּם
מָחָר".

23.11.07


בְּתוֹךְ אֲרוֹן הַבְּגָדִים

בְּתוֹךְ אֲרוֹן הַבְּגָדִים שֶׁלִּי
מֻנַּחַת עַל מַדָּפִים
יַלְדוּת
מְקֻפֶּלֶת זְרוֹעוֹת, שַׁרְווּלִים,
סוֹפֶגֶת אָבָק
זִכְרוֹנוֹת מְתוּקִים
וְרֵיחַ שֶׁל פּוּדִינְג
תּוּת.

עַל מַדְּפֵי הַסְּפָרִים שֶׁלִּי
עוֹמְדִים אוֹ סְתָם פְּזוּרִים
יְמֵי נְעוּרִים
שְׁטוּפִים בַּדְּמָעוֹת
שֶׁל הָאַכְזָבוֹת,
סִפּוּרִים, חֲלוֹמוֹת
וּשְׁאֵלוֹת עַל לָמָּה? וּמָה?
בִּשְׂפָתַי
בְּטַעַם שֶׁל
נְשִׁיקָה רִאשׁוֹנָה.

מְשׁוֹטֶטֶת כָּעֵת
בִּסְפִינַת נִשּׂוּאַי
בְּיָם שָׁקֵט לְמַדַּי
עִם קְצָת סְעָרוֹת בַּדֶּרֶךְ
וּמְגַדֶּלֶת בְּנַחַת
אֶת שְׁלֹשֶׁת יְלָדַי,
וּמִצְּחוֹקָם הַמִּתְגַּלְגֵּל
שׁוֹאֶבֶת כּוֹחוֹת
לְהַמְשִׁיךְ מַסְּעוֹתַי
לְעֵבֶר הָאִי הָרָחוֹק
אֵי שָׁם
בָּאוֹקְיָנוֹס.

2.12.07


בֵּין אֶתְמוֹל לְמָחָר

חֲבָל
עַל דְּבָרִים נֶחְשָׁקִים,
שֶׁלֹּא הָיוּ
מֵעוֹלָם.

חֲבָל
עַל הַדְּבָרִים הַיָּפִים,
שֶׁקָּרוּ
וְאֵינָם.

רַחֵם עַל
רַגְלֶיךָ.
לִדְרֹךְ,
לָלֶכֶת,
בִּשְׁבִיל מִתְפַּתֵּל
לְאָן?

וּכְבָר
מְנַפְנֶפֶת יַלְדוּת
בְּיָדָהּ הַדַּקָּה
שָׁם, מֵעֵבֶר לְצִיר
הַזְּמַן.

עֲזֹב,
אַל תַּחְשֹׁב
עַל מָה שֶׁהָיָה,
הוּא חֲלוֹם שֶׁנִּשְׁכַּח,
הוּא כּוֹכָב שֶׁנִּשְׁקַף
בַּאֲגַם בִּינָתְךָ.

הַאֲמֵן –
אַתָּה כָּאן וְעַכְשָׁו,
זֶה מָה שֶׁחָשׁוּב,
כְּבָר יִדְאַג לְעַצְמוֹ
הַמָּחָר.