יום רביעי, 26 בדצמבר 2012

עיר פנימית


ספר שירה חדש: עיר פנימית


כתבה: ליאורה בן יצחק

הוצאת אבן חושן

98 עמ' 54 ₪

*****

שירתה של ליאורה בן יצחק פוגשת בהגדרות מדויקות למצבים דרמטיים ההופכים מפואטיקה למשהו "אמיתי" (עמ' 12) "רֶגַע לִפְנֵי הַהִתְעוֹרְרוּת / כַּדּוּר הָאָרֶץ  זָז וַאֲנִי אִתּוֹ..." ועוד, (עמ' 16) "הַמַּחְשָׁבָה לָקוּם וְלָלֶכֶת מְשַׁתֶּקֶת..."
אצל כל אדם קיים הצורך למתן ביטוי אבל אצל המשוררת ניתן להבחין כי הוא הכרחי, כמעט כמו הקיום עצמו וכך השירים מועברים. נחוץ היה לה לבטא את אותו פרק קריטי 'בלתי הפיך' בחייה בו הושם קץ לתקופה, והחל תהליך ההתמודדות: תחילה האבחון, הידיעה, (עמ' 39) " אוּלַי כְּשֶׁהַבָּרָק הוֹלֵם – הַתּוֹבָנָה מִתְבַּהֶרֶת." ולאחריה ההתפכחות, הבאה לידי ביטוי בהומור מקאברי (עמ' 41), " אֲנִי הוֹלֶכֶת יָשָׁר, אֲבָל הַצֵּל צוֹלֵעַ,/ רֶגֶל יָמִין חוֹרֶקֶת."

שם הספר; "עיר פנימית", ואכן, מהשירים למדתי על העיר הפנימית של המשוררת, עיר מלאת כאב והשלמה, אבל מה שבולטת יותר, היא ההתייחסות להתבוננות של האחרים עליה, ועל עולמה, כפי שזו באה לידי ביטוי, ואולי זה רק פרי דמיונה. 

כתיבתה של ליאורה מוקפדת מאד ונדמה כי המשוררת אשר נקרעת בין שני עולמות: מחד, ההשלמה עם המחלה ומאידך עם היכולת להמשיך בקו ישר ולתת רק לצל לצלוע, ללבוש ולפשוט צורה, כל אימת שהגוף ממושמע. נדמה כי המשוררת מנהלת מסע עיקש לשמר את שניהם לבל ישמטו מאחיזתה. היא מבינה כי אין בידיה לשנות דבר ועליה לקבל את הדין להביט קדימה. אך מותר לה להתרפק על חלומות (עמ' 44) " כְּשֶׁהַגּוּף מְמֻשְׁמָע, הוּא מִתְפַּנֶּה לַחֲלוֹמוֹת."  את עברה וגעגועיה היא משמרת בצורת 'חלומות' עליהם היא נשענת בעתות מצוקה כדי להזין את 'הרוח' וכך היא כותבת  בשירה  "חולמת אותי" (עמ' 10) ובשירים אחרים.

מורכבות השירים הכלולים בספר נותנים ביטוי רב-גוני במסע אותה עוברת המשוררת בחיפוש אחר הנוסחה לדו-קיום  עם המצב הבריאותי שלה. המאבק המתמיד מתנהל בין האישה תאוות החיים, השורדת את ההווה, לבין עברה שעדיין חי וקיים בה , וזו המציאות המתישה והכמעט בלתי נתפסת הבאה לידי ביטוי בשיריה. הכל מתרחש  ומתקיים לחילופין בין המשוררת לבין עצמה ובינה  לבין סביבתה הקרובה והרחוקה. וככל שמעמיקים בתוואי המסע, מבחינים בגעגועים אל העבר השבים ומציפים את המשוררת – המנסה להפליג שוב ושוב אל אותן המראות והמחוזות, כדי לשאוב מהם חיזוקים.


ספר השירה "העיר הפנימית" של ליאורה בן יצחק הוא מפנה שבו משורטטות במכחול רגיש ובוטח קואורדינטות מורכבות של נופי נפש, הלכי רוח והרהורי לב.
יצירתה השירית טבועה בחותם הקשב העמוק. המשוררת קשובה למרחב הפנימי שלה ולמרחב החיצוני הסובב אותה, ומיטיבה לתרגם לשפת השיר ניואנסים של התנסויות, מאוויים, זיכרונות ורגשות. הטבע, גם בהקשר הביתי והעירוני שלו (פרחים, עצים, ציפורים, עונות השנה החוזרות ונשנות), מלווה רבות משורות  שיר אלה ומתואר בחדות, בססגוניות רבה.  מרגשים במיוחד הם השירים המתארים את מכאובי מחלתה ואת ההתמודדות הפיזית והמנטלית איתה. "הכאב הפך לדייר משנה", היא כותבת בבוטות, ובשיר אחר הכאב לובש את דמות הציפור של יאיר  הורביץ, הנמצאת "על גשר הנשמה החסרה". נוגעים ללב הם השירים העוסקים בזיכרונות ילדותה וביחסיה עם הוריה שהלכו לעולמם. כאן היא יודעת לטפל  בנושאים במינון נכון של תיאור ואמירה תוך התרפקות על העבר שאינה גולשת להתלהמות.
קסם הפשטות והכנות שורה על השירים האלה, המישירים מבט אל הקורא, בגובה העיניים, ומזמינים אותו לחלוק עם המשוררת מסע אל נבכי עולמה העשיר.

עודד פלד    

ליאורה בן יצחק, בת קיבוץ וצ'לנית בעברה. הרוחניות בעצמותיה. אוהבת מאד מוסיקה על כל גווניה. משוררת ומנחה סדנאות ל "כתיבה יוצרת" רב תחומית. אמא לשני בנים בוגרים, ולספר הילדים "גולה גילגולה", ולספריי השירה "כרית סביונים", "ידיים חולמות מילים". חברה באגודת הסופרים ובאיגוד הסופרים.







אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה